נתיבי הסחר

בשל גודלן הרב, אוניות צובר אינן יכולות לנוע בנהרות ומעברי ים צרים. זו הסיבה לכך, שמדינות עתירות מרבצי פחם עם מוצא ישיר אל הים, מקיימות קשרי מסחר ענפים עם מדינות מעבר לים. מדינות עתירות פחם שהמוצא הימי שלהן מוגבל, סוחרות בדרך כלל עם מדינות בתוך היבשת ומשנעות אליהן את הפחם באמצעות רכבות או אוניות קטנות יחסית. רוסיה למשל, משמשת מקור פחם מצוין למדינות באירופה. ישראל מייבאת פחם מרוסיה רק באמצעות אוניות קטנות יחסית. עיקר הייבוא של ישראל מתבצע ממדינות מרוחקות יותר כמו קולומביה ואוסטרליה, שבהן נמלי ים עם גישה ושטחי עגינה לאוניות צובר ענקיות ובהם מותקן מסוע פחם  המשנע את הפחם לתוך בטן האונייה.

אוניית צובר במקביל למזח פחם

אוניית צובר במקביל למזח פחם

הדרך הארוכה והדרך הקצרה

 לכאורה, הכי טבעי היה להוביל את הפחם מאוסטרליה ואינדונזיה במסלול הקצר דרך תעלת סואץ. בפועל זהו נתיב ימי שהולך והופך פחות שמיש בשל מחיר המעבר היקר שדורשת מצרים מאוניות העוברות דרך התעלה.

 הבעיה נוספת היא בעיית הפיראטים. בעלי אוניות רבים חוששים שפיראטים סומאליים ישתלטו על האוניות וידרשו כופר רב בעדן. על מנת להמנע מכך ולאפשר מעבר חופשי של האוניות ועמידה בהתחייבויות כלפי חוכרים ומזמיני הובלה ימית, אוסרים חלק מבעלי האוניות על המעבר דרך התעלה.

אונייה ממוגנת כנגד מתקפת פיראטים

אונייה ממוגנת כנגד מתקפת פיראטים

את המעבר בתעלת סואץ מחליף נתיב ימי ארוך יותר, דרך כף התקווה הטובה שמאריך את הדרך בכ- 20 יום כשהמסע הוא מאוסטרליה, אבל מבטיח שהפחם יגיע בשלום ארצה וימלא את תפקידו.